תהילים פרק צ"ח פסוקים ב-ג - Viderunt Omnes
Loading..

כתיבת מאמר ותסריט: ד"ר רון וידברג, עריכת וידאו: ניר קדם

    תהלים צ"ח - "רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ" - Viderunt omnes

    1. הפסלמודיה (שירת תהלים)

    לפנינו דוגמה קצרה מתוך ספר התפילות Liber usualis.

    זוהי פסלמודיה מתוך תפילות הערבית ( ווספרס ) של חג המולד. הטקסט הוא תחילתו של מזמור ק"י בתהלים:

    למילה פסלמודיה (או Psalm tone ) שני פירושים:

    א. פרק תהלים המולחן בשירה הגרגוריאנית.

    ב. תבנית מוזיקלית שבאמצעותה מולחן פרק התהלים הגרגוריאני.

    תבנית הפסלמודיה בנויה כפסוק דו-חלקי האופייני לשירת תהלים.

    בחלקו הראשון של הפסוק המלודיה יוצאת מצליל המוצא, האינטונציה. צליל זה יכול להיות צליל הטוניקה (הפינאליס ) או, לעיתים, הצליל השלישי של המודוס, המדיאנטה ), עולה עד לצליל הטנור וחוזרת עליו ככל הנדרש כדי להשלים את הטקסט.

    בחלקו השני של הפסוק המלודיה עודנה שוהה על צליל הטנור , ומסיימת בירידה אל הפינאליס או אל המדיאנטה.

    החזרות הרבות על צליל הטנור מקנה לפסלמודיה אופי דקלומי ( רסיטציה ), ובכך ניתן דגש רב יותר על אמירת התהלים ופחות על שירת המזמור.

    כל הפסוקים הבאים חוזרים על אותה פסלמודיה , כאשר בכל פעם מספר הצלילים ב רסיטציה משתנה בהתאם לגודל הפסוק.

    בסרטון מופיעה פסלמודיה במודוס הדורי (מודוס 1). המודוס נקבע למעשה על ידי מזמור נוסף ( אנטיפון ) המקדים את הפסלמודיה וגם מסיים אותה. התבנית נפתחת בצליל המדיאנטה פה בעוד צליל הטנור (או צליל הרסיטציה ) הוא לה. צליל זה חוזר על עצמו בחלקו הגדול של הפסוק (למעט צלילים שכנים המדגישים את הברות מוטעמות). לאחר שהיא חוזרת אל צליל המוצא, מסתיימת הפסלמודיה בצליל סול – בציפייה להמשך בפסוק הבא.

    סיכום מושגים:

    אנטיפון - מזמור המקדים ומסיים את הפסלמודיה בליטורגיקה הנוצרית. האנטיפון קובע את המודוס של הפסלמודיה הצמודה לו.

    טנור – למילה יש מובנים אחדים. בהקשר שלפנינו זהו הצליל שבו מושמעות מרבית ההברות של הפסלמודיה (tenere=להחזיק). זהו הצליל השני בחשיבותו במודוס, לאחר הפינאליס.

    מדיאנטה ­– צליל המהווה תחליף לפינאליסשל הפסלמודיה. זהו הצליל השלישי בגובהו של המודוס.

    פינאליס – המושג מקביל ל"צליל הטוניקה" במסגרת המודוסים הכנסייתיים. הצליל שבו המלודיה מסתיימת.

    פסלמודיה – פרק תהלים מולחן במוזיקה הגרגוריאנית. המושג גם מתייחס לתבנית הפסלמודיה.

    רסיטציה – שירה בסגנון דיבורי (מזכיר את מושג הרצ'יטטיב, המאוחר בהרבה).

    2. Viderunt omnes ("ראו כל") מתוך המיסה לחג המולד.

    ווידרונט אומנס - Viderunt omnes הוא מזמור גרגוריאני , מן העתיקים ביותר שהשתמרו. הוא מבוסס על שלושה פסוקים מתוך פרק תהלים צ"ח. מקומו בליטורגיה הנוצרית הוא ב מיסה לחג המולד. הוא שייך לחלק ה פרופריום (Proper) של המיסה.

    המזמור הוא מסוג הגרדואלה (Graduale). הגרדואלה (פרוש מילולי: מדרגה) היא שירה חגיגית של פרק תהלים, שבה עומדים זמרי המקהלה כשהם מוגבהים מדרגה אחת מעל לרצפת הכנסייה. חגיגיותו של המזמור באה לידי ביטוי גם ב מליסמות הרבות שבהן הוא מעוטר.

    הגרדואלה בנויה ומושרת כ רספונסוריום (responsorium). הרספונסוריום הוא שירת מענה , שמשמעותה היא דיאלוג בין המתפלל היחיד ובין המקהלה או הקהילה כולה.

    בהתאם לכך, המזמור בנוי משני חלקים – חלק המענה המקהלתי (הוא הרספונד - respond ) וחלק הסולו (נקרא גם וורס - verse ) . הרספונד לקוח מצירוף של חצאי-הפסוקים ג' וד' מתהלים פרק צ"ח, ואילו הוורס מבוסס על פסוק ב' של אותו פרק, ובשלמותו. המזמור בנוי בצורה תלת חלקית: רספונד – וורס – חזרת הרספונד.

    להלן הטקסט הלטיני של המזמור והקבלתו למקור העברי:

    הגרדואלה Viderunt omnes מופיעה בסרטון בתיווי מן הליבר אוזואליס (Liber usualis) - ספר התפילות הנוצרי. ראו הסבר על התיווי בסרטון על הדיאס אירה.

    המזמור מחולק באמצעות קו-כפול לשני חלקים גדולים. זוהי החלוקה בין הרספונד (שירת המקהלה) ובין הוורס ( verse ). עורכי הליבר אוזואליס הוסיפו כוכביות לטקסט, ואלה מסמנות את האופן שבו היה נהוג לבצע את המזמור: הרספונד נפתח דווקא בשירת סולו , וזו נמשכת עד לסימן הכוכבית, שם מצטרפת המקהלה. הוורס מושר ברובו על ידי הסולן. בשורה האחרונה של הוורס מופיעה שוב כוכבית, המסמנת את הנקודה בה שבה ומצטרפת המקהלה.

    לכן: המילים Viderunt omnes (ראו כל) מושרות כסולו (למרות שהן פותחות את הרספונד).

    המילים המסיימות Justitiam suam (לצדקנו) מושרות במקהלה (למרות שהן מסיימות את הוורס).

    המילה Dominus (=לאדוני) זוכה בגרדואל זה למליסמה מקהלתית ארוכה במיוחד (מודגשת בתרשים). מפאת אורכה היא מחולקת לפסוקים נפרדים (בהוצאה המודרנית של התווים) המסתיימים כל אחד מהם על צליל הפינאליס פה. תכונה זו תאפשר ליוצרים המאוחרים יותר של ימי הביניים להתייחס אליה כאל קטע מוזיקלי עצמאי.

    הערה: הביצוע שבסרטון איננו תואם את סימון הכוכביות לעיל (הרספונד מושר כולו במקהלה, והוורס מושר כולו כסולו). עם זאת, חלוקה זו תהיה משמעותית מאד לכשנדון באסכולת נוטרה-דאם (לאונין ופרוטין).

    בתרשים הבא החלק הורוד הוא הסולו, החלק הצהוב הוא המקהלה, והמליסמה על המילה Domunis מודגשת בצבע אדום:

    ניתוח הרספונד על פי מאפיינים שונים:

    א. המודוס

    המזמור Viderunt omnes כתוב במודוס הלידי ( מודוס 5 ). צליל הטנור במודוס זה הוא דו (קוינטה מעל פה).

    ב. מוסיקה פיקטה

    הצליל הרביעי, המסומן בכוכבית, הוא בדרך כלל מונמך (סי במול). צליל זה במודוס הלידי בנוי במרווח הטריטון מעל צליל הטוניקה, שכבר אז לא צלצל טוב. ברוב המקרים שרים סי במול גם אם אין הוא מסומן כך (בדקו בביצוע שבסרטון!). שירת סימני היתק, גם אם אין הם מסומנים נקראת בשם מוזיקה פיקטה.

    ג. מהלך אקורד-משולש :

    המילה Viderunt הפותחת, עולה מצליל הטוניקה אל צליל הטנור במהלך, הנשמע לנו כאקורד משולש של הסולם פה מז'ור. ספק אם בימי הביניים שמעו מהלך זה במשמעותו ההרמונית, אך בוודאי ייחסו לו משמעות חגיגית מיוחדת.

    ד. פנטטוניות

    המזמור נמנע במקומות רבים מלהשמיע את הצליל סי (או סי במול), וכך נוצרים מהלכים מלודיים פנטטוניים – זוהי תכונה אופיינית מאד למוזיקה הגרגוריאנית הקדומה.

    ה. זיקה לפסלמודיה

    המלודיה של מילות הפתיחה viderunt onnes עולה מצליל הטוניקה (הפינאליס ) אל צליל הטנור , בעוד ההמשך fines terrae salutare (אפסי ארץ) מבצע את הרסיטציה על צליל הטנור דו, עם מליסמות וצלילים רבים המקשטים צליל זה, הרבה מעבר למה שראינו בפסלמודיה "הרגילה" (ראו הדוגמה לפסלמודיה מתוך תפילות הערבית כאן).

    הדוגמה שלפנינו היא תחילת הרספונד: הצליל הרביעי סי כמעט ואינו מופיע במהלך הרסיטציה, ועקב כך המהלך המלודי נשמע פנטטוני (הופעתו היחידה מסומנת כאן בעיגול)

    חלקו השני של הפסוק Salutare Dei nostril (ישועת אלוהינו) פותח ומסיים בצליל המדיאנטה (=הצליל השלישי במודוס, לה). גם חלק זה מהווה בעיקרו רסיטציה על צליל הטנור, אך כאן המליסמה מטפסת עד הצליל פה הגבוה (אוקטבה מעל לצליל המוצא), ומשם המלודיה יורדת ומגיעה לנקודת מנוחה בצליל המדיאנטה.

    הדוגמה שלפנינו ממחישה רסיטציה מורחבת ומקושטת זו.

    איור 26: חלקו השני של פסוק הפתיחה מתוך הגרדואלה Viderunt omnes.

    בסיום הרספונד המלודיה חוזרת אל הפינאליס וגם בו יש מליסמות ארוכות. בחלק המבוסס על המילים Jubilate Deo (הריעו לה'). מתרחשת הירידה מהרסיטציה אל הפינאליס. בחלק המבוסס על Omnis terra (כל הארץ) נפתחת "קודה" המחזקת את התחושה של צליל הסיום (פינאליס) – שוב בצורה הקרובה לאקורד משולש.

    הקודה מתארכת מאד, שכן ההברות האחרונות הן מליסמטיות במיוחד – וחוזרות על התבניות של "האקורד המשולש" כפי שחווינו בתחילתו של המזמור (תבניות אלה מסומנות בתרשים).

    לסיכום: חלק הרספונד של הגרדואל הוא מבנה מורחב ומקושט של הפסלמודיה.

    סיכום מושגים:

    גרדואלה graduale= מזמור תהלים גרגוריאני חגיגי המכיל צלילים גבוהים ומליסמות רבות. מושר לרוב כשירת מענה ( רספונסוריום ). הושמע כשהמקהלה ניצבת מדרגה אחת מעל למשטח התפילה, ומכאן השם ( gradus=מדרגה). מהווה חלק מן ה פרופריום במיסה הקתולית.

    דומינוס Dominus = לאדוני, המילה עם המליסמה הארוכה ביותר, שהפכה בימי הביניים המאוחרים לבסיס ליצירה עצמאית.

    וורס verse = פסוק, החלק המיועד לשירת הסולו ברספונסוריום.

    מדיאנטה mediant = הצליל השלישי במודוס. מחליף לעיתים את הפינאליס בתור הצליל הראשי בפסלמודיה.

    פרופריום – החלק הלא-קבוע במיסה הקתולית, המותאם לאירוע (למשל חג המולד).

    רספונד respond = מענה, החלק ברספונסוריום המיועד לשירת המקהלה.

    רספונסוריום responsorium או responsory , פרק תהלים המושר כשירת מענה ובו קטעי סולו מתחלפים בקטעי מקהלה.

    3. אסכולת נוטרה דאם – לאונין (בערך Leonin, 1150-1200)

    אסכולת נוטרה דאם (המאות ה-12 וה-13) מתעדת אתהתפתחותה של הפוליפוניה בימי הביניים מן השירה הגרגוריאנית החד-קולית ועד למוטט.

    לאונין שילב בין כל טכניקות ה אורגנום של זמנו (אורגנום מקביל, אורגנום מליסמטי). חיבורו ספר הפוליפוניה הגדול (Nagnus liber organi) לא שרד במקורו, אך ליצירות שנכללו בו נעשו העתקים. העותק הפוליפוני של ה גרדואלה Viderunt omnes(=ראו כל) נעשה על ידיאנונימוס הרביעי.

    הגרדואלה של לאונין בהשוואה לגרדואלה הגרגוריאנית.

    נקודת מוצא להשוואה: הגרדואלה הגרגוריאנית, עם סימון הכוכביות (מחלק בין מקהלה לסולו)

    קטעים המושמעים במקהלה נותרים חד-קוליים, כבמזמור הגרגוריאני.

    קטעי הסולו הופכים לדו-קוליים.

    לכן: שתי המילים הפותחות Videront omnes (מושמעות בסולו) הופכות לדו-קוליות. שאר הרספונד (מושמע במקהלה) נותר חד קולי. חלק הוורס (מושמע בסולו) הופך כולו לרב-קולי, למעט שתי המילים האחרונות, justitiam suam (מושמעות במקהלה) הנותרות חד-קוליות.

    המרקם הדו-קולי כולל שני קולות: הטנור והדופלום (שני)

    הטנור מופיע בחמשה תחתונה. הדופלום מופיע בחמשה עליונה.

    למילה טנור ( tenere= להחזיק) יש פרושים אחדים במוזיקה של ימי הביניים.

    כאן במשמעות של קול, בדרך כלל הנמוך ביותר, ששר את המזמור הגרגוריאני המקורי.צלילי המזמור מושרים באיטיות יתרה, כדי לאפשר את האורגנום המליסמטי.

    אורגנום מליסמטי

    מתקיים אצל לאונין – בכל המקומות שבהם המזמור המקורי הוא סילאבי.

    המילה הראשונה Viderunt מושרת באופן סילאבי: צליל אחד על כל אחת מההברות Vi ו- de ואילו על ההברה runt מושמעים שני צלילים.

    על כל אחד מצלילים אלה מושמעת מליסמה המושרת בקול ה דופלום.

    ריתמוס

    בתעתיק של אנונימוס אין כל סימנים למשך הצלילים ולמקצב. ההתאמה בין הקולות נעשית באופן גרפי. עם זה, התעתיק מכיל מעין סימני פיסוק עבור המליסמות, הנחלקות כך לקבוצות קטנות של ארבעה צלילים, שלושה או שניים כ"א. זה מרמז על המקצב, כנראה על פי מודוסים ריתמיים. בתעתיק המודרני מפוענחים מקצבי הביצוע, לדעת החוקרים.

    הדיסקנט

    הדיסקנט הוא מרקם רב קולי, בו גם הטנור וגם הדופלום נעים במקצבים (במודוסים ריתמיים). לרוב המודוס הריתמי של הטנור שונה מזה של הדופלום. כלומר: כל אחד מהקולות נע במהירות ובמקצב משלו.

    לעומת המילה הפותחת Viderunt , המושרת באופן סילאבי , המילה השנייה omnes מופיעה באופן מליסמטי. כאן משתנה המרקם מן האורגנום המליסמטי אל ה דיסקנט : הטנור שר את המליסמה במקצב זורם וקבוע (יוגדר להלן כמודוס ריתמי 5). .מעליו נע הדופלום במהירות כפולה, אך במקצב של ארוך-קצר(יוגדר להלן כמודוס ריתמי 1), שלעתים הופך גם למקצב של שלושה צלילים מהירים (כמו טריולה).

    לסיכום:

    טנור סילאבי – הופך לאורגנום מליסמאטי.

    טנור מליסמטי – הופך לדיסקנט,

    קטע הדיסקנט הארוך ביותר ביצירה מושמע כאשר הטנור משמיע את המליסמה הגדולה על ההברה Do של המילה Dominus (לאדוני).

    מצלול והרמוניה

    המצלול מתבסס על קונסוננסים מושלמים (או "מרווחים זכים"): הפרימה, האוקטבה, הקוינטה וגם הקוורטה.

    האורגנום המליסמטי מאפשר קיומם של דיסוננסים רבים ביחס אליו, ובלבד שיתחיל ויסתיים בקונסוננס. יש מקומות שבהם צליל דיסוננטי מקדים את צליל הקונסוננס המושלם (למשל בתחילתה של היצירה).

    הדיסקנט קונסוננטי בכל המקומות שבהם הצליל בו-זמני לטנור. מסתיים באופן קונסוננטי.

    רשימת מושגים (שטרם הופיעו בשני הסרטונים הקודמים)

    אורגנום מליסמטי - מרקם דו קולי, ובו על כל צליל של הטנור מופיעה מליסמה בקול השני.

    דופלום - הקול השני (העליון) במרקם הרב קולי של ימי הביניים.

    דיסוננס – (בימי הביניים) כל מרווח שאיננו משתייך לקונסוננסים המושלמים.

    דיסקנט – מרקם שבו הטנור נע במודוס ריתמי מסויים, ואילו הקול השני נע בו-זמנית במודוס ריתמי אחר.

    טנור – (מימי הביניים המאוחרים) הקול הראשי (לרוב התחתון), המשמיע את המזמור הגרגוריאני, כבסיס למרקם הרב-קולי.

    מודוסים ריתמיים - תבניות רתמיות שהיו בשימוש במוזיקה הרב-קולית של ימי הביניים המאוחרים, וסווגו על פי סדר מסויים. ידיעתם מאפשרת פיענוח ריתמי של תיווי עתיק.

    קונסוננס – (בימי הביניים) המרווחים המוכרים כיום כ"קונסוננסים מושלמים".

    4. נוטרה דאם – פרוטין (Pérotin)– (דור אחד בקרוב לאחר לאונין)

    פרוטין , (שנות חייו לא ידועות, פעל בשלהי המאה ה-12 ותחילתה של המאה ה-13). מיוחס לו האורגנום לארבעה קולות של הגרדואל viderunt omnes. פרוטין גם היה כנראה מהראשונים שכתבו קלאוזולות בארבעה קולות ומוטט ימי-ביניימי.

    הקלאוזולה

    קלאוזולה היא קטע עצמאי קצר הכתוב במרקם הדיסקנט.

    פרוטין החליף קטעי דיסקנט של לאונין בקאוזולות משלו.

    רבות מהקלאוזולות שנשתמרו מימי הביניים מתבססות על המליסמה הארוכה Dominus מן המזמור Viderunt omnes

    Viderunt omnes מאת פרוטין

    היצירה כתובה במרקם ארבע-קולי : טנור, דופלום, טריפלום וקוודרופלום.

    נעיין תחילה בפרטיטורה של היצירה שהשתמרה בכתב מדוייק ובצבעים מרהיבים. שלא כבכתבי יד של מרבית היצירות הרב-קוליות מן הבארוק ומן הרנסאנס שנפגוש, לפנינו פרטיטורה בארבעה קולות ממש, במובנה המודרני, שבה ארבעת הקולות כתובים זה על גבי זה. הקולות העליונים הם הדופלום (שני), הטריפלום (שלישי) והקוודריפלום (רביעי).

    המבנה

    פרוטין שומר על המבנה של לאונין : קטעי הסולו מן הגרדואלה הופכים לארבע קוליים. קטעי המקהלה נשארים באוניסונו. האורגנום המליסמטי נבנה על צלילי הטנור הסילאבי , ואילו קטעי הדיסקנט , נבנים על המליסמות בטנור, המושמעות במודוס ריתמי.

    המודוסים הריתמיים

    כאשר שלושה קולות נעים בו-זמנית כנגד קול הטנור, חייבים ליישם מודוסים ריתמיים לכל אורכה של היצירה., ואין כל מקום לחופש שעדיין אפיין את האורגנום המליסמטי של לאונין. קיימים ששה מודוסים ריתמיים דלהן:

    התעתיק המודרני – מפענח את המודוסים הריתמיים מתוך המקור העתיק.

    הדיסקנט

    מספר קטעי הדיסקנט ביצירה גדל ביצירתו של פרוטין לששה (לעומת ארבעה אצל לאונין).

    תפקיד הטנור קובע באם המרקם מוגדר כאורגנום מליסמטי או כדיסקנט.

    המוטיבים.

    מוטיב הוא מקבץ של צלילים המקבל זהות, שאפשר לאחר מכן לאתרה בהמשכה של היצירה.

    זהו מרכיב חדש ביצירה, שלא מצוי במזמור הגרגוריאני וביצירתו של לאונין: מאפשר לשומעים איזושהי נקודת אחיזה במהלך הקטע הממושך.

    ביצירה יש מוטיבים החוזרים על עצמם כלשונם , מוטיבים החוזרים על עצמם בשינויים ( וואריאציות ) וכן קולות המחליפים ביניהם מוטיבים מוזיקליים. זוהי ההתחלה של המרקם החיקויי שיגיע למלוא עוצמת ביטויו בתקופת הרנסנס. זוהי גם השפעה של המוזיקה החילונית הרב-קולית שהחלה להתפתח במאה ה-12 במקביל להתפתחותה של הרב-קוליות בכנסיה.

    המוטיבים מודגמים בסרטון בפתיחת היצירה. הסימונים, כמקובל היא אות עבור כל מוטיב (למשל a) ואות עם תג עבור כל מוטיב שעבר שינוי כלשהו (למשל a').

    קונסוננסים, דיסוננסים וקדנצות

    העקרון ההרמוני דומה לזה שעמד בבסיס האורגנום של לאונין. במרקם של ארבעה קולות נוצרים אקורדים. הסיומים של הקטעים המוזיקליים מופיעים תמיד ב קונסוננסים מושלמים. הפתיחות של הקטעים הן לעיתים קרובות דיסוננטיות (בכל מרווח אפשרי שהוא) כאשר הפתרון אל הקונסוננס המושלם מגיע בהמשך.

    המנעד של שלושת הקולות העליונים קרוב מאד האחד אל השני והקולות מרבים להיפגש במרווח הפרימה ואף להצטלב.

    כאשר הטנור מחליף הברה, מתרחשת בד"כ קדנצה (שאינה דומה לקדנצות ההרמוניות המוכרות לנו). להלן ארבע הקדנצות המצויות באורגנום הפותח את היצירה (על המילה Vi-de-runt). עיון בשאר חלקי היצירה יגלה מגוון גדול של קדנצות אפשריות.

    לסיכום – האבולוציה של היצירה המוזיקלית בימי הביניים

    בסרטונים אלה ליווינו את ה אבולוציה של ה גרדואלה ראו כל , Viderunt omnes , החל מן המזמור הגרגוריאני ועד ליצירות האורגנום של אסכולת נוטרה דאם. המזמור ימשיך וימלא תפקיד מרכזי גם בהתהוותו של המוטט הימי ביניימי.

    האבולוציה התרחשה בימי הביניים בדרך של הרחבה , ופיתוח. כל הברה במזמור הפכה לקטע ממושך של אורגנום מליסמטי. כל צליל בטנור הופך למרכז טונלי בזכות עצמו, המסומן ומודגש על ידי תהליך הקדנצה. כל מליסמה במזמור המקורי הופכת לבסיס לקלאוזולה המתנתקת מן המזמור והופכת ליצירה עצמאית חדשה –תהליך של לידת צורות מוזיקליות חדשות מתוך צורות קיימות.