גיום דה מאשו- מיסת "נוטרה דאם" פרק הקיריה - Guillaume de Machaut- Kyrie
Loading..

כתיבת מאמר ותסריט: ד"ר רון וידברג, עריכת וידאו: ניר קדם

    גיום דה מאשו (Guillaume de Machaut) – מיסת נוטרה דאם La messe de nostre dame (חוברה ב 1360 לערך), פרק הקיריה.

    הקיריה הגרגוריאנית מתוך המיסה לחג המולד

    תפילת הקירייה במיסה הקתולית היא תלת חלקית. כאן היא נראית כבנויה מ-4 חלקים.

    A. החלק הראשון Kyrie eleison (ביוונית, אלוהים, רחם עלינו) מושר שלוש פעמים (כסמל לשילוש הקדוש).

    B. החלק השני Christe eleison (המשיח, רחם עלינו) - גם חלק זה מושמע שלוש פעמים.

    C. בחלק השלישי חוזר Kyrie eleison , אך במלודיה שונה מן הראשונה. חלק זה מושמע פעמיים, שכן בפעם השלישית מופיע:

    D. בו מופיע Kyrie eleison בנוסח הנוסף והמסכם של הקרייה.

    הקירייה כתובה במודוס הדורי (או מודוס 1 ). אנו מזהים את המודוס על פי צליל הסיום של הקיריה הראשונה - רה, ועל פי צליל הטנור המחזיק חלק ניכר מן המנגינה - לה (קווינטה מעליו).

    המיסה מאת גיום דה מאשו

    גיום דה מאשו (1300 לערך –1377Guillaume de Machaut )- הנציג החשוב ביותר של ה ארס נובה, Ars nova (=אמנות חדשה) בצרפת של המאה ה-14.

    הארס נובה התפתחה מן ה ארס אנטיקווה, Ars antique , (=אמנות ישנה) של המאה ה-13, שהיא המשכה של אסכולת נוטרה דאם ( לאונין ופרוטין ) מסוף המאה ה-12

    הארס נובה מוגדרת לרוב באמצעות הגיוון הרב במשקלים זוגיים ומשולשים, המבדיל בינה ובין הארס אנטיקוואה. בנוסף, זהו סגנון המצטיין בתיחכום איזו-ריתמי , בביצוע מהיר, במקצבים סינקופיים, בהוקטים ובמבנה חדש של הקדנצות. – כל המושגים האלה יוסברו בהמשך.

    מיסת נוטרה דאם (במובן של "גבירתנו", ללא קשר לקתדרלה בפריס) היא המיסה הרב-קולית השלמה הראשונה המגיעה אלינו מימי הביניים, שמולחנת על ידי מלחין אחד. החלקים המולחנים הם חמשת החלקים הקבועים של המיסה ( אורדינריום –ordinary ) והם קיריה, גלוריה, קרדו, סנקטוס ואגנוס דיי (Kirie, Gloria, Credo, Sanctus, Agnus Dei). כל חמשת החלקים מקיימים זיקה מוזיקלית ביניהם, וכך נוצרת יצירה גדולה, רציפה ואחידה, ובה חמישה פרקים. במיסה של מאשו מולחן גם פרק שישי מסיים – Ite missa est (בתרגום חופשי: "אתם יכולים ללכת") השולח בתום התפילה את הקהל לדרכו. מכאן בא השם "מיסה"...

    פרק הקרייה מתוך מיסת נוטרה דאם מבוסס על הקירייה מתוך המיסה הגרגוריאנית לחג המולד. בפרקים אחרים מתוך המיסה - הגלוריה והקרדו - אין כל התייחסות למקור גרגוריאני - וזהו חידוש של מאשו.

    מיסת נוטרה דאם כתובה לכל אורכה בארבעה קולות, והם:

    1. הטנור משמיע את הקנטוס פירמוס העומד בבסיס היצירה. בפרק הקירייה מדובר כאמור במזמור הגרגוריאני. בפרקי הגלוריה והקרדו ביצירה אין שימוש במקור מן המוזיקה הגרגוריאנית

    2. הדופלום (כלומר "קול שני", שנקרא גם בשם מוטטוס )

    3. הטריפלום ("קול שלישי") – הגבוה ביותר.

    4. הקונטרה-טנור נע בצלילים איטיים כמו הטנור. צליליו גבוהים לעיתים מצלילי הטנור, ולעיתים נמוכים מהם. מאשו מוסיף את הקול הרביעי, ככל הנראה כדי להעצים את החוויה ההרמונית.

    פרק הקירייה מתוך המיסה של גיום דה מאשו עוקבת אחר המבנה של הקירייה הגרגוריאנית, לרבות כך שביצירה זו, פרק הקיריה בכללותו הוא בן ארבעה חלקים. שתי ה"קירייות" המסיימות נפתחות באופן זהה האחת לשניה, אך השנייה שבהן מפותחת וארוכה מקודמתה.

    הואיל והטנור משמיע את הקירייה מן המיסה הגרגוריאנית שהיא במודוס דורי, הרי שגם פרק הקירייה של גיום דה מאשו כתוב במודוס הדורי.

    הקיריה היא מליסמטית שכן היא בנויה על טקסט קצר. בהמשך למסורת נוטרה-דאם, טנור מליסמטי מחייב את מרקם הדיסקנט. מעל לטנור, ולעיתים גם מתחתיו, נעים שאר הקולות בקווים מליסמטיים משלהם ובמקצב משלהם. למעשה, הקיריה בנוייה כרצף של ארבע קלאוזולות המבוססות על הקירייה הגרגוריאנית.

    איזו-ריתמיקה

    לקיריה הגרגוריאנית אין ערכים ריתמיים כתובים. הטנור של הקיריה מאת גיום דה מאשו מארגן את המנגינה בתבנית ריתמית קבועה הנקראת בשם איזו-ריתמיקה. זוהי למעשה הרחבה של מערכת המודוסים הריתמיים של הארס אנטיקוואה. לדוגמה, צלילי המשפט הראשון של הקירייה הגרגוריאנית (השוו עם איורים 39 ו-40). בסך הכול המשפט מכיל 28 צלילים. מאשו מחלק אותם ל-7 קבוצות של 4 צלילים כל אחת .

    מאשו מקנה לכל אחת מן הקבוצות האלה תבנית ריתמית קבועה כדלהלן:

    שני מושגים חשובים באיזו-ריתמיקה:

    הטלאה הוא מקבץ ריתמי של צלילים, הנובע מחלוקה של המזמור הגרגוריאני למקצבים.

    הקולור – הוא צלילי המלודיה "הצובעים" בכל פעם את הטלאה בצלילים ומרווחים אחרים.

    האיזו-ריתמיקה , היא אחד המאפיינים החשובים של הארס נובה בצרפת של המאה ה-14. ביצירה איזו-ריתמית יש לפחות קול אחד הכתוב באופן איזו-ריתמי. בקירייה מן המיסה של גיום דה מאשו כל ארבעת הקולות הם איזו-ריתמיים, אם כי באופנים שונים מזה של הטנור.

    הקונטרה-טנור משמיע לעיתים צלילים נמוכים יותר מקול הטנור, ולעיתים צלילים גבוהים יותר. מאשו מחלק את המלודיה לשתי טלאות (מסומנות בתרשים בספרות 1 ו-2).

    הקול העליון, הטריפלום משמיע למעשה את המלודיה הבולטת ביותר ביצירה. הוא כולל שני מחזורים ריתמיים, החוזרים על עצמם באופן חלקי.

    איזו ריתמיקה בשאר חלקי הקיריה

    הכריסטה – משמיע בקול הטנור את הכריסטה (B) מן המקור הגרגוריאני באופן איזו-ריתמי, כאשר הפסוק נחלק לשלוש טלאות בנות 7 תיבות כל אחת (שוב יישום סימלי של המספרים הקדושים 7 ו-3). גם הקונטרה-טנור מחולק לשלוש טלאות בנות 7 תיבות, אך התבנית הריתמית שונה ומשלימה את זו של הטנור. הקולות העליונים מבצעים איזו-ריתמיקה חלקית, כמו בקירייה הראשונה.

    בקיריה השנייה - הטנור משמיע את המלודיה הגרגוריאנית (C) של קיריה זו. הפעם לפנינו שתי טלאות , בנות 8 תיבות כל אחת. הקונטרה טנור נחלק אף הוא לשתי טלאות בנות 8 תיבות כל אחת, ובמבנה הריתמי המיוחד להן. גם כאן הקולות העליונים מבצעים איזו-ריתמיקה חלקית, כמו בקירייה הראשונה.

    הקיריה המסיימת והארוכה ביותר, מכילה שתי טלאות בטנור ובקונטרה-טנור, שאורכן 14 תיבות כל אחת. הקונטרה-טנור נחלק למעשה לארבע טלאות של 7 תיבות, וכך גם הקולות העליונים.

    הוקט, hocket (="שיהוק")

    זהו מרקם נפוץ בארס נובה. הקו המלודי מצטייר כסדרה של צלילים נפרדים על ידי הפסקות קצרות, שבטמפו המהיר של הביצוע, הם נשמעים כשיהוקים... ההפסקות מתמלאות בצלילים של הקולות האחרים, עד כי למאזין נדמה שהמנגינה מטיילת בזריזות בין הקולות.

    בקרייה מאת מאשו קיימים הוקטים רבים, חלקם ברבעים וחלקם (מחלק הכריסטה ואילך) מסומנים בתווים המודרניים באמצעות שמיניות (לדוגמה תיבות 30-31 בתחילת הכריסטה).

    קונסוננסים ודיסוננסים

    ההרמוניה של גיום דה מאשו עדיין נגזרת מזו של הארס אנטיקווה ( Ars antiqua ), כדוגמת זו של פרוטין. מתבססת בעיקר על המרווחים הזכים (או הקונסוננסים המושלמים ), כלומר, על האוקטבה , על הקוינטה וגם על הקוורטה. קונסוננסים בלתי-מושלמים (טרצות וסקסטות) יכולים להישמע באמצעם של הפסוקים המוזיקליים, בעוד שפסוקים אלה נפתחים ומסתיימים תמיד בקונסונסים המושלמים.

    ה"הרמוניה" של ימי הביניים מאפשרת קוינטות ואוקטבות מקבילות ונסתרות (בניגוד לאיסורים על היווצרותם מימי הרנסאנס ואילך).

    אפשר לבדוק תכונות אלה באמצעות העיבוד לפסנתר של הקירייה הראשונה (A). המסגרות באדום מסמנות את הקונסוננסים המושלמים, המופיעים תמיד בנקודות היציבות ביותר של הפסוקים, ואילו העיגולים בירוק מסמנים את המעברים שבין נקודות יציבו אלה, שבהם קול הקונטרה-טנור יוצר מרווחי טרצה עם הטנור.

    מוזיקה פיקטה

    סימני ההיתק ביצירה נכתבו בחלקם על ידי מאשו, ואת חלקם אנחנו מסיקים מתוך הידע שלנו על הסיגנון המוזיקלי של התקופה. הנוהג להשאיר למבצע את ההחלטה על סימני ההיתק נקרא בשם ** מוזיקה פיקטה**.

    מוזיקה פיקטה היא חלק בלתי נפרד מהתיווי של יצירות ימי הביניים והרנסאנס

    להלן שלושה שיקולים חשובים למוזיקה פיקטה :

    1. השאיפה לצליל מוביל – הגבהת הצליל השביעי של המודוס על מנת לקרבו כדי חצי טון אל צליל הטוניקה. בקירייה מאת מאשו, הכתובה במודוס הדורי, הצליל דו מוגבה לצליל המוביל דו דיאז.

    2. המנעות מהטריטון בין פה לסי, והמנעות מדיסונסס ביחס לצליל שכבר מותק. בתיבה 6 של הקירייה מאת מאשו הצליל פה דיאז מתבקש בקונטרה-טנור, משום שבקול הדופלום מופיע כבר דו דיאז.

    3. יצירת מהלך של קדנצה – ראו בהמשך.

    קדנצות

    בתקופת הארס נובה , הקדנצה הכילה שני צלילים מובילים במרחק הקווינטה האחד מן השני – צליל מוביל לצליל הטוניקה (כאמור זהו הצליל דו דיאז ) והצליל המוביל אל צליל הטנור (שהוא הצליל לה, ועל כן הצליל המותק השני הוא סול דיאז ). שני הצלילים המובילים האלה נעים אל צלילי הטוניקה והקווינטה בקוינטות ואף באוקטבות מקבילות. האקורד המסיים בנוי, כמו האקורד הפותח, על טהרת הקונסוננסים המושלמים. קדנצה מסוג זה, עם שני צלילים מובילים היתה נפוצה בערך עד מחציתה של המאה החמש עשרה

    לסיום : מיסת נוטרה דאם מאת גיום דה מאשו מגלמת תכונות מרכזיות רבות של ה"ארס נובה" ושל האסתטיקה של הצליל והתנועה של המוזיקה בימי הביניים בכלל. בה בשעה זוהי יצירה יחידה מסוגה בכל ימי הביניים, והיא מצביעה על ההתפתחויות המוזיקליות שיבואו לידי ביטוי באסכולה הבורגונדית ( גיום דו-פיי ) מן המאה ה-15 והמיסות של תקופת הרנסאנס.

    ריכוז מושגים

    אורדינריום –ordinary- החלקים הקבועים בתפילת המיסה, שאינם משתנים במהלך לוח השנה הנוצרי. חלקי האורדינריום הם: קירייה, גלוריה, קרדו, סנקטוס ואגנוס דאי.

    איזו-ריתמיקה- שיטת קומפוזיציה שבה לפחות אחד הקולות נתון למערכת של מקצבים קבועים, המהווים הרחבה של מערכת המודוסים הריתמיים.

    איטה מיסה אסט - Ite missa est- המילים המסיימות את תפילת המיסה, הפוטרות את קהילת המתפללים ללכת הביתה. ממשפט זה נגזר שמה של המיסה. גיום דה מאשו כולל מילים אלה ביצירתו כפרק שישי מסיים.

    ארס אנטיקווה- Ars antique- שם שניתן במאה ה-14 לסגנון הפוליפוני של האורגנום והדיסקנט בעקבות אסכולת נוטרה דאם , לאונין ופרוטין.

    ארס נובה- Ars nova- הסגנון המוזיקלי החדש של המאה ה-14 במוזיקה הדתית ובמוזיקה החילונית, שגיום דה מאשו הוא ממיצגיו החשובים. הסגנון מצטיין במגוון חלוקות זוגיות ומשולשות של הפעמה, ובמורכבות ריתמית הנובעת משילובם של כל הקולות. מאפיינים נוספים הם האיזו-ריתמיקה וההוקטים.

    גיום דה מאשו (Guillaume de Machaut)- מגדולי המלחינים בתולדות המוזיקה, איש המאה ה-14.

    הוקט- תבנית ריתמית ומלודית המשלבת צלילים והפסקות, ובה הקולות משלימים האחד את השני בטמפו מהיר.

    טלאה- talea- מרכיב באיזו-ריתמיקה: מקבץ צלילים (למשל על בסיס מלודיה גרגוריאנית) המקבל תבנית ריתמית קבועה.

    כריסטה אלייזון- Christe eleison– החלק השני של פרק הקירייה מתוך המיסה. מושר לרוב 3 פעמים.

    מוזיקה פיקטה- התקת צלילים (למשל סי במול) גם כאשר סימן ההיתק איננו מופיע בתווים. המוזיקה פיקטה קיימת ביצירות ימי הביניים והרנסאנס.

    מוטט- הצורההפוליפונית המרכזית של ימי הביניים המאוחרים. התפתחה מן ה קלאוזולה , כאשר לקול הדופלום נוספות מילים חדשות. בהמשך המוטט הוא תלת קולי לרוב, ומשלב טנור ליטורגי עם טקסטים דתיים וחילוניים בעת ובעונה אחת.

    מוטטוס- הקול הנוסף לטנור במוטט (זהה במשמעותו ל דופלום ).

    צליל מוביל- צליל כיווני במודוס, המרוחק כדי חצי-טון מצליל היעד (הפינאליס או הטנור). כיום מייחסים מושג זה לצליל השביעי בסולם המז'ורי או המינור, המרוחק חצי-טון מצליל הטוניקה.

    קדנצה- תבנית (לרוב הרמונית) המסיימת את המשפט המוזיקליומטביעה חותמה על הסגנון המוזיקלי של המשפט כולו.

    קירייה אליזון- Kyrie eleison- החלקים הראשון והשלישי בתפילת הקירייה מתוך המיסה. כל אחד מחלקים אלה חוזר 3 פעמים. הקירייה השניה מושמעת לעיתים קרובות (כבמיסת חג-המולד הגרגוריאנית) פעמיים, ובפעם השלישית היא מושמעת בצורה מורחבת. במקרים אלה אפשר לומר שהתפילה מכילה שלושה נוסחי קירייה שונים (הראשונה, השנייה והמסיימת)

    קולור- color- מרכיב באיזו-ריתמיקה: זהו המרכיב של הצלילים והמרווחים ביניהם, בתוך התבנית הריתמית הקבועה של הטלאה – לרוב במבנה שונה בכל אחת מן הטלאות.

    קלאוזולה- קטע במרקם הדיסקנט המבוסס על מליסמה גרגוריאנית, שהפך ליצירה עצמאית שניתן גם לשבץ ביצירות אורגנום קיימות. הקלאוזולה נחשבת לצורה שממנה התפתח המוטט הימי-ביניימי.