אם כה חוורו פני- בלדה ומיסה מאת גיום דופיי - Se la face ay pale by Guillaume Dufay
Loading..

כתיבת מאמר ותסריט: ד"ר רון וידברג, עריכת וידאו: ניר קדם

    גיום דו-פיי (1397-1474 בקירוב) Guillaume DuFay, הבלדה "אם כה חוורו פני" (Se (la face ay pale

    גיום דו-פיי היה גדול מלחיני אירופה בזמנו, וכתב מספר רב של יצירות דתיות וחילוניות. גדל ומת בעיר קמברה,Cambrai) כיום בצפון צרפת). פעל גם באיטליה: רומא, בולוניה ופירנצה ובחצר הדוכס בסבוי (,Savoy צפון מערב איטליה). הוא היה הנציג המובהק של האסכולה הבורגונדית , המהווה שלב מעבר בין הארס נובה (גיום דה מאשו) ובין האסכולה הפרנקו- פלמית שתשלוט בחיי המוזיקה בצרפת, באיטליה ובשאר ארצות אירופה במשך כמאה שנים נוספות.

    הבלדה (Ballade) "אם כה חוורו פני" ( (Se la face ay paleחוברה בסביבות שנת 1430. בשער הסרטון מופיע צילום התווים כפי שפורסמו בספר משנת 1470 (ידוע כיום כ"ספר השנסונים של המרקיז Laborde".על פי נוסח זה הוכנו דוגמאות התווים כאן. התווים המופיעים בהמשכו של הסרטון מקורם מעותק אחר של היצירה, וקיימים לעיתים הבדלים בין הנוסחים.

    בשיטת תיווי זו לא צוין המשקל ולא סומנו קווי-תיבה. אבל אנחנו יכולים לשחזר אותם בלי קושי. להלן טבלה המשווה בין סימני הקצב של המאה ה-15 ובין הסימנים המקובלים כיום:

    להלן הטקסט של שלושת הבתים של הבלדה (מקור מול נוסח עברי.)

    (נוסח עברי – ד"ר רון וידברג)

    1. הטנור, או הקַנטוס פירמוס (cantus firmus) של היצירה.

    קנטוס פירמוס = מנגינה ראשית, והבסיס לכתיבת הקונטרפונקט בקולות הנוספים.

    המלודיה קרובה מבחינה סגנונית לשירים החילוניים של הארס נובה משלהי ימי הביניים. המשקל משולש, עם קפיצות במרווחי הקווינטה והסקסטה, וכן סינקופות.

    ההתאמה בין המנגינה למילים נעה מן הסילאבי לנויימטי , וכוללת בסיום מליסמה , האופיינית אף היא לבלדה של ימי הביניים.

    דופיי לא כותב על פי הצורות הקבועות (formes fixes) שהיו נהוגות במוזיקה החילונית בצרפת. הוא צמוד למילים, ובעיקר לאופן החריזה שלהן.

    בטקסט המקורי, הבתים מחורזים כמפורט להלן. השורה המסיימת משותפת לשלושת הבתים.

    כל שורה נחלקת ל-5 הברות. למרות האחידות, ה"שורות" המוזיקליות אינן שוות, כדלקמן:

    שורה 1 (4 תיבות) ושורה 2 (2 תיבות) מקבילות לשורות 3 (4 תיבות) ושורה 4 (2 תיבות). בנוסף, שורות 1-2 ושורות 3-4 מושמעות באמצעות אותו המקצב.

    שורות 5-9 מופיעות באורכים שונים.

    השורה 10 האחרונה מכילה 8 תיבות, ובהן מליסמה באורך של 6 תיבות על המילה המסיימת.

    מוטיבים מוזיקליים: יש במלודיה חזרות על מוטיבים. תיבות 1-12 (שהן שורות 1-4 בשיר) נשמעות כתצוגה, ולאחריהן שורות 5-9 נשמעות כפיתוח , שבו האלמנטים של התצוגה – הריתמיים והמלודיים – מתפרקים ומתחברים מחדש. המליסמה של שורה 10 יכולה להיחשב כקודה.

    המודוס: מודוס יוני או היפו –יוני .צליל הפינאליס הוא דו. מודוסים אלה הוגדרו רק במאה ה-16.

    מוזיקה פיקטה : מופיעה בטנור בתיבה ה-17, שם הטנור שר סי במול (במקום סי). דבר זה מתברר מתוך העיבוד הרב-קולי של היצירה (ר' להלן).

    2. הסופרן ( superius) – משמיע את המלודיה הגבוהה והבולטת ביותר

    הוספת הקול העליון לטנור מעשירה את המרקם ואת ההרמוניה, וכן נותנת טעם למילים ולאופן שבו המלחין מפרש אותן.

    ב תצוגה (תיבות 1-12, שורות 1-4 של הטקסט) – שני הקולות שרים בד"כ באופן הומופוני - תו מול תו.

    העדפה לתנועה נגדית: כשהסופרן עולה – הטנור יורד, ולהפך.

    בשורה 4, למילים אהבתי עד בלי די , Et tant m’est amer.הסופרן יורד אל מתחת לקול הטנור.

    ב פיתוח – בתיבות 13 עד 25, שורות 5-9) וכן בקודה (תיבות 25 עד הסוף, שורה 10), המרקם הוא חיקוי , והקולות רודפים האחד אחר השני. החיקוי לעיתים מדויק, ולעיתים לא מדויק, אך תמיד מזהים אותו באמצעות המקצב.

    החיקוי הוא לרוב במרווח הפרימה (או אוניסונו) כך נדמה לעיתים שהמנגינה נודדת בין הקולות.

    בתיבה 19 (שורה 8 בטקסט) יש רגע בודד של מרקם הומופוני המגיע לאחר הפסקה. השורות המסיימות, 9 ו-10, ממזגות בין המרקם ההומופוני למרקם החיקויי.

    ב” קודה” (החל מתיבה 25) – הסופרן שר מליסמה בו-זמנית למליסמה של הטנור. אפשר למצוא כאן הוקטים כפי שפגשנו אצל גיום דה מאשו. ההוקט עודנו נפוץ בתחילת המאה ה-15 לרבות אצל גיום דופיי.

    3. הקונטרה טנור – הקול הנמוך ביצירה

    תפקידו של הקונטרה-טנור הוא בעיקר הרמוני. הוא מרבה בקפיצות במנעד גדול, ומשלים פעמים רבות את המרווחים הקונסוננטיים של שני הקולות העליונים לכדי אקורדים משולשים.

    הקונטרה-טנור משמיע פעמים רבות צלילים גבוהים יותר מאשר הטנור, ועל כן אין הוא דומה לבס המודרני. פעמים רבות נוצרות בין הטנור לקונטרה טנור טרצות מקבילות המושפעות מסגנון ה פובורדון (faux bourdon). זוהי השפעה ברורה של המוזיקה האנגלית של התקופה.

    הקדנצה לצליל סול בתיבות 17-18 מעידה על החלפת המודוס במהלך היצירה. זוהי קדנצה לנדינית על שמו של גדול מלחיני ה טרצ'נטו (המאה ה-14) באיטליה, פרנצ'סקו לנדיני. לקדנצה הלנדינית שני צלילים מובילים (כמו במיסה של גיום דה מאשו), אך הפתרון נעשה דרך הצליל השישי, ומשם בקפיצה של טרצה לטוניקה.. נהוג לבצע את הצליל סי של הטנור כ סי במול, כי כך דופיי רושם אותו במיסה "אם כה חוורו פני" (Se la face ay palle) הבנויה על הטנור של הבלדה.

    לאחר קדנצה זו באה הפסקה ממושכת המחלקת למעשה את הבלדה לשני חלקים. הדבר יבוא לידי ביטוי במבנה של פרק הגלוריה מתוך המיסה.

    האקורד בסיום הקונטרה טנור תומך בהשערה שקול זה לא נועד לשירה אלא לנגינה, כנראה על ידי כלי פריטה. יצוין גם כי הקונטרה-טנור כתוב בהעתקים של התקופה ללא הטקסט.

    גיום דו-פיי המיסה "אם כה חוורו פני" (Se (la face ay pale - פרק הגלוריה

    המיסה אם כה חוורו פני Se la face ay pale מתבססת על הבלדה בשם זה. היא דוגמה לשילוב של שיר חילוני במוזיקה דתית בימי הביניים וברנסאנס. המיסה מפגינה את יכולותיו המתוחכמות של דו-פיי בקומפוזיציה רב-קולית ארוכה ומשוכללת, המבוססת על קאנטוס פירמוס.

    באתר זה נדגים יכולות אלה באמצעות פרק הגלוריה מתוך המיסה.

    א. מבנה כללי של פרק הגלוריה – ממורכבות אל פשטות

    הקנטוס פירמוס המושמע בקול הטנור של הגלוריה, זהה לטנור של הבלדה אם כה חוורו פני. הקנטוס פירמוס מושמע שלוש פעמים במהלך הגלוריה. על-כן היצירה נחלקת לשלושה חלקים , ובכל חלק מופיע הקנטוס פירמוס פעם אחת.

    להלן הטקסט של הגלוריה במקור ובנוסח העברי כאשר הוא מחולק על פי שלושת חלקי היצירה. השורה הראשונה של הגלוריה Gloria in excelsis Deo מושרת סולו על ידי הכומר על פי מזמור הגלוריה הגרגוריאני, והיצירה נפתחת בשורה הבאה ( Et in terra )

    בחלק הראשון , מופיע הקנטוס פירמוס בתווים ארוכים במיוחד: אורכם הוא פי שלושה מאלה של הקנטוס המקורי בבלדה. כך רבע במקור מופיע כאן כחצי מנוקד (שלושה רבעים) חצי במקור מופיע כאן כשלם מנוקד (שלושה חצאים), וכן הלאה. הבלדה כתובה במשקל 3/2, ועל כן הקנטוס פירמוס של החלק הראשון הוא במשקל 9/2 או 3 X 3/2.

    בחלק השני של הגלוריה, הקנטוס פירמוס מופיע כשהוא מוכפל פי שתיים מן הקנטוס המקורי. כך רבע במקור מופיע כאן כחצי , חצי במקור מופיע כאן כשלם , וכך הלאה.

    המשקל עתה אמור להיות 6/2 או 2 X 3/2 , אולם בתעתיקים מודרניים נוהגים לצמצם אורכים אלה בחצי, ולכן הוא מוצג בפרטיטורה שלפניכם כ- 6/4 או 3 X 2/4.

    בחלק השלישי של הגלוריה מופיע הקנטוס פירמוס בצורתו המקורית, כמו בבלדה, ובמשקל 3/2.

    הקנטוס פירמוס כולל 30 תיבות (ר' הבלדה). על כן נוכל להשוות בין הממדים של שלושת חלקי הגלוריה בדרך הבאה:

    מתקבל יחס מספרי פשוט של 1:2:3.

    זהו גם היחס המספרי של המרווחים הזכים על פי פיתגורס: היחס 2:1 מסמן את האוקטבה. היחס 3:2 מסמן את הקווינטה. ר' תרשים בהמשך

    בסרטון שלפניכם מספרי התיבות מתחלפים כל 3/2, כלומר, כל תיבה גדולה של 9/2 נחלקת ל-3 תיבות משנה, ומקבלת שלושה מספרי-תיבות. על כן:

    החלק הראשון של הגלוריה מקיף את התיבות 1-118

    החלק השני מקיף את התיבות 119-158

    החלק השלישי מקיף את התיבות 159-198

    מספר התיבות הזהה של חלקים 2 ו-3 (40) נובע מכך שהחלק השני מועתק כאן בערכים קצרים פי שנים מן המקור.

    יצירתו של דו-פיי נעה מן המורכבות אל הפשטות. זו היתה דרך החשיבה של דופיי ושל אנשי התקופה. כאשר אנו שומעים את חלקה הראשון של הגלוריה, קשה לזהות את הקנטוס פירמוס, המושמע באיטיות יתרה (פי 3 מהמקור). עיקר הפעילות מתרחש בקולות העליונים הנעים בעיקר ברבעים. הדבר מזכיר את הקושי לזהות את המזמור ראו כל ( Viderunt omnes ) ביצירות האורגנום של לאונין ופרוטין.

    בחלק השני מושמע הקנטוס פירמוס באיטיות פחותה (פי 2 מהמקור), ועדיין קיים קושי לזהותו, ביחוד לנוכח המבנה הרב-קולי העשיר של הרבעים בקולות העליונים.

    החלק השלישי, הקנטוס פירמוס הוא הדומה ביותר לבלדה, ועל כן קל לזהותו ולהשוות בין שתי היצירות. מעיון בחלק זה אפשר ללמוד גם על שאר חלקי היצירה.

    ב. חלקה השלישי של הגלוריה

    הטקסט כולל את המילים המסיימות את תפילת הגלוריה

    עם רוח הקודש.הלל לאלוהים האב. Cum Sancto Spiritu.In Gloria Dei Patris .

    וכן: אמן Amen

    הגלוריה כתובה בארבעה קולות, כדלהלן:

    1. סופרן . אופיו מלודי מאד. נע בצעדים של סקונדה, ואם יש קפיצה, מייד באה תנועה נגדית בצעדים.
    2. קונטרה (קונטראלטו). מנעד נמוך משל האלט בן-זמננו. אופיו מלודי, כבקול הסופרן.
    3. טנור. משמיע את הקנטוס פירמוס הלקוח מן הבלדה אם כה חוורו פני.
    4. טנור בסוס (בס). תפקידו הרמוני בעיקרו. משלים את האקורדים, לעיתים באמצעות קפיצות. לעיתים הוא משתתף גם בהשמעת המוטיבים וחיקוייהם.

    דו-פיי מחלק את המקהלה לקבוצות ויוצר דיאלוגים בין קבוצת האלט והבס ובין קבוצת הטנור והסופרן . חלוקה כזו של המקהלה לקבוצות מאפיינת את הדורות הבאים של האסכולה הפרנקו-פלמית ובפרט את יצירותיו של ז'וסקן דה פרה..

    הקנטוס פירמוס של אם כה חוורו פני נמשך 30 תיבות (או 31 אם מביאים בחשבון את התיבה הכפולה המסיימת). החלק השלישי של הגלוריה מוסיף חלקים שאינם מכילים את הקנטוס פירמוס, ומספר התיבות הוא 40, על פי החלוקה הבאה:

    1. מבוא, שאינו כולל את הקנטוס פירמוס (6 תיבות) תיבות 159-164. מושרות על ידי האלט והבס.

    2. חלקו הראשון של הקנטוס (18 תיבות (תיבות 165-182. בתחילתו מושר על ידי הטנור והסופרן. בהמשך מצטרפים האלט והבס והמרקם הוא ארבע-קולי.

    3. נגינת ביניים שאינה כוללת את הקנטוס פירמוס (3 תיבות) תיבות 183-185. מושרות שוב בעיקר על ידי האלט והבס

    4. חלקו השני של הקנטוס (13 תיבות)תיבות 186-198. בהשתתפות כל ארבעת הקולות. חלק מן המליסמה על המילה המסיימת אמֵן מכיל את כל שלושת הקולות של הבלדה, ולא את הקנטוס בלבד.

    המוטיב הפותח את הקנטוס פירמוס (דו-סי-לה) הוא המקור לכל הרעיונות המוזיקליים בכל פרק הגלוריה. בכך הוא מהווה גורם מאחד ומלכד את היצירה.

    א. שש תיבות המבוא

    הבס משמיע וואריאציה על הפתיחה של הקנטוס פירמוס. באותו הזמן, האלט פותח בהיפוך ראי של המוטיב הראשי של הקנטוס פירמוס. בכך דומה הפתיחה הזו לפתיחה של הבלדה.

    תפקיד הבס הוא בתחילה מלודי ורק בהמשך הוא הופך לבס "הרמוני" של קדנצה דו-קולית לצליל דו. הסיום של הקדנצה הזו גם פותח את חלקו הראשון של הקנטוס פירמוס (עם הסופרן והטנור).

    ב. החלק הראשון של הקנטוס פירמוס

    הסופרן מחלק את הטקסט לארבעה חלקים, כאשר כל חלק מולחן לפסוק מלודי משלו על בסיס המוטיב הראשי. להלן החלוקה:

    • הפסוק הראשון פותח ב מוטיב הנגזר מן הקנטוס פירמוס. ומושמע בו-זמנית לקנטוס פירמוס עצמו.
    • הפסוק השני מגיב בעלייה, ב היפוכו של המוטיב.
    • הפסוק השלישי פותח ממש בצלילי הקנטוס פירמוס.
    • הפסוק הרביעי פותח בווריאנט (שינוי) של המוטיב. ומסתיים ב קדנצה לצליל סול.

    ג. נגינת הביניים

    בחלק קצר זה הבס פותח בהיפוכו של המוטיב

    ד. חלקו השני של הקנטוס

    חלק זה (המליסמה של ה"אמן") נפתח בסופרן בהשמעת המוטיב, בעוד צלילי נגינת הביניים עודם נשמעים.

    ה. הקדנצות

    הגלוריה, כמו הבלדה, כתובה במודוס היוני (דו) ויש בה שתי קדנצות מרכזיות. האחת היא לצליל סול (בנקודה המסיימת את חלקה הראשון של הגלוריה) – המוכרת לנו גם מן הקדנצה הלנדינית של הבלדה. מיקומה של קדנצה זו קשור בחתך הזהב , שיוסבר בהמשך.

    הקדנצה השנייה והמסיימת את החלק מפתיעה בהיותה קדנצה לצליל פה , כלומר במודוס הלידי. כך מסתיימים גם שני החלקים הקודמים של הגלוריה. הקנטוס פירמוס עצמו לא משתנה ומסתיים בצליל ובטוניקה המקוריים - דו.

    סיום לא צפוי זה קשור ביחסי האורכים של שלושת חלקי הגלוריה, הבאים לידי ביטוי ביחס 1:2:3. כזכור, ההקבלה של יחסים אלה למרווחים מוזיקליים (על פי פיתגורס) - נותנת "אקורד" שצליל המלודיה שלו הוא אמנם דו, אך צלילו היסודי הוא פה. בכך דו-פיי מבקש לאחד בין מימדי הזמן וההרמוניה של המוזיקה.

    ג. חתך הזהב וסידרת פיבונאצ'י

    נשרטט את מבנה החלק השלישי של הגלוריה, ונשים חץ על הנקודה שבה מסתיים חלקו הראשון של הקנטוס (קדנצה על סול) ומתחילה נגינת הביניים. החץ מורה על חתך הזהב.

    חתך הזהב מתקבל כאשר הוא היחס בין קטע שלם ובין חלק מאותו קטע, שווה ליחס שבין שני חלקי הקטע. אם נשרטט קטע מסויים, ועליו נקודה החותכת אותו לשני קטעים, a ו-b, הרי שחתך הזהב מתקיים כאשר a:b=(a+b):a. יחס זה בא לידי ביטוי במספר המקורב 1.62 (זהו מספר אי- רציונלי, שכן אי אפשר לבטא אותו בדיוק כשבר פשוט או שבר עשרוני).

    חתך הזהב ידוע עוד מן העולם העתיק (פיתגורס). היה בשימוש באדריכלות העתיקה (לרבות הפירמידות במצרים) וכן בפיסול ובציור.

    ביצירתו של דו-פיי חלק a מונה 24 תיבות (המבוא וחלקו הראשון של הקנטוס) ואילו חלק b מונה 15 תיבות (נגינת הביניים וחלקו השני של הקנטוס. סך הכול 39 תיבות.

    נחשב: 39 לחלק ל 24 =1.625. לעומת זאת, 24 לחלק ל-15 = 1.6. שתי התוצאות קרובות מאד האחת לשניה ולחתך הזהב.

    אפשר למצוא את חתך הזהב גם במקום אחר ביצירה. אם נשמיט את 6 תיבות המבוא, נישאר עם שלושה קטעים: 18, 3, ו- 13 תיבות בהתאמה (כולל התיבה הכפולה בסיום). סך הכול קיבלנו 34 תיבות.

    21 חלקי 13 = בקירוב ל- 34 חלקי 21, ושתי התוצאות נותנות 1.62 בקירוב. שוב קיבלנו את חתך הזהב

    לסיכום, נעיין כעת בכל המספרים שהזכרנו עד כה בהקשר של הגלוריה.

    המספרים 1,2,3 הם היחסים בין אורכי הקטעים השונים, ומסמלים גם את המרווחים הקונסוננטיים המושלמים על פי פיתאגורס.

    המספרים 5 ו-8 מסמנים את היחס שבין שני המקטעים של חלק הגלוריה (צמצום של 15 ו-24).

    המספר 13 - הוא מספר התיבות בחלקו השני של הקנטוס

    המספר 21 – הוא צירוף של מספר התיבות בחלקו הראשון של הקנטוס ומספר התיבות של שתיקת הקנטוס בעקבותיו.

    המספר 34 הוא מספר התיבות בקנטוס כולו (למעט שש תיבות הפתיחה).

    כך קיבלנו את סדרת פיבונאצ'י הנודעת, שבה כל איבר הוא סכום שני האיברים שקדמו לו. ואלה הם המספרים: 1, 1, 2, 3, 5, 8, 13, 21, 34, 55 וכולי.

    היחס בין שני אברים סמוכים בסדרה הוא חתך הזהב (במידת דיוק ההולכת וגוברת, ככל שהמספרים נעשים גדולים יותר. קשר זה נתגלה במאה ה-17 על ידי האסטרונום והמתמטיקאי יוהן קפלר. הסדרה וחתך הזהב הם נושא לעניין ולמחקר מתמיד עד עצם היום הזה

    נסכם: הגלוריה של דו-פיי מן המיסה אם כה חוורו פני, בנויה כמבנה ארכיטקטוני-מתמטי המבוסס על חתך הזהב ועל סדרת פיבונאצ'י. שלושת קטעיה בנויים על-פי היחס 1:2:3, וכל אחד מהם מחלק את הקנטוס פירמוס בהתאם לחתך הזהב.